הטיוח הגדול נחשף: אלי שרעבי מפוצץ את הבועה בטקס הזיכרון - "לא לעגל פינות!"

האמת שמרעידה את אמות הסיפים

השקט בפארק הירקון בסיום טקס הזיכרון הלאומי לציון שלוש שנים לטבח ה-7 באוקטובר לא היה שקט של השלמה, אלא שקט של זעם עצור. אלי שרעבי, שורד שבי שאיבד את עולמו ביום השחור ההוא, עלה לבמה לא רק כדי להנחות, אלא כדי להשמיע את קולן של המשפחות שמרגישות שהמדינה ממשיכה לעגל פינות במקום להביט למציאות בעיניים. דבריו בסיום הטקס הדהדו כקריאת השכמה לדרג המדיני והביטחוני: "צריך לחקור איך זה קרה, לא לעגל פינות".

מישהו מושך בחוטים כדי להשכיח?

שרעבי, שהפך לסמל של תקומה וכאב, לא חסך בביקורת לאורך השנה האחרונה. בריאיונות קודמים הוא כבר הטיח האשמות קשות על ניסיונות מכוונים להשכיח את אירועי ה-7 באוקטובר. התחושה בקרב משפחות השכול והשורדים היא ברורה: המערכת מנסה לעבור הלאה, לטשטש את המחדל, ולהסתתר מאחורי סיסמאות ריקות במקום לבצע חשבון נפש נוקב. האם אנחנו עדים לניסיון מתוזמר למחוק את הזיכרון הלאומי כדי להציל כיסאות?

הקונספציה שעדיין חיה ובועטת

בעוד הדרג המדיני ממשיך להשמיע איומים קלישאתיים על "פתיחת שערי גיהינום" ו"עיי חורבות", הציבור הישראלי מבין היטב שהקונספציה לא מתה – היא רק החליפה צורה. שלוש שנים אחרי, ועדיין אין תשובות אמיתיות לשאלות הקשות ביותר. שרעבי, בקולו הצרוד והכואב, מזכיר לכולנו שהמחיר ששילמנו הוא דמם של יקירנו, וכל ניסיון "לעגל פינות" בחקירת המחדל הוא יריקה בפרצופם של הקורבנות.

הטקס שהפך לזירת התחשבנות

השנה, הטקס נראה אחרת. לראשונה, ללא חטופים בשבי חמאס, מה שהופך את המעמד למצמרר עוד יותר. שרעבי, לצד השחקנית שני כהן, הוביל אירוע שביקש להנציח את מה שהממסד אולי היה מעדיף להדחיק. "מקיים את שהבטחתי לאשתי, לבנותיי ולאחי - שלעולם לא ישכחו אותם", הצהיר שרעבי. זו אינה רק הנצחה, זו מלחמה על הנרטיב הישראלי מול אלו שמנסים להחליק את האמת מתחת לשטיח.

הגיע הזמן לדין וחשבון

הקריאה של שרעבי לחקירה אמיתית, ללא הנחות וללא טיוחים, היא הדרישה המינימלית של עם ישראל. לא עוד ועדות חקירה שנועדו למרוח זמן, לא עוד "יחסי שנאה-אהבה" עם מקבלי ההחלטות, אלא דרישה בלתי מתפשרת לאחריות. אם לא נדע לחקור את הכשלים שהובילו לטבח, איך נוכל להבטיח שזה לא יקרה שוב? הגיע הזמן להפסיק לעגל פינות ולהתחיל להסתכל למציאות בעיניים, לפני שיהיה מאוחר מדי.