הריקוד שנקטע בדם: האם אי פעם נסלח לעצמנו על השתיקה מול הטבח בנובה?
שלוש שנים אחרי התופת, נשיא המדינה עומד על אדמת רעים ומזכיר לנו את מה שהעולם מנסה לשכוח: ילדים נטבחו בדם קר בזמן שרקדו. האם הטקסים האלו הם רק מס שפתיים, או שמא אנחנו עדיין חיים בתוך הסיוט שלא נגמר?
Ronen Abergel — The Hair Artists
ספר אמן בטורונטו · לקביעת תור: התקשרו עכשיו
הצטרפו לקהילת פרספקטיבה
הרשמה חינם — התעדכנו בכתבות חדשות, שמרו כתבות והגיבו. לוקח שניות.
האדמה שעדיין זועקת
שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר ארור של שמחת תורה, והאדמה ברעים עדיין מרגישה כאילו היא בוערת. נשיא המדינה יצחק הרצוג עמד היום בטקס הזיכרון באתר המסיבה, והמילים שלו חתכו את האוויר כמו סכין: "ילדות וילדים רוקדים נלקחו מאיתנו ברשעות ובברבריות". זו לא רק אמירה טקסית, זו תזכורת אכזרית למציאות שבה הרוע המוחלט פגש את התמימות הישראלית, וניצח אותה באכזריות שאין לה אח ורע בהיסטוריה המודרנית.
הברבריות שאי אפשר להכיל
איך אפשר להמשיך הלאה כשמול העיניים עולות התמונות של אותם צעירים, שכל חטאם היה אהבת החיים והמוזיקה? הרצוג צדק כשהשתמש במילה "ברבריות". מה שקרה בנובה לא היה "פעולה צבאית" ולא "התנגדות", כפי שמנסים לצייר זאת גורמים עוינים בעולם. זה היה טבח מכוון, מתוכנן, שנועד למחוק את שמחת החיים הישראלית. הברברים שחדרו לגבולותינו לא חיפשו מטרות צבאיות; הם חיפשו דם, הם חיפשו להשפיל, והם חיפשו להשאיר צלקת נצחית בנפש האומה.
הקונספציה שקרסה והדם שעדיין זורם
אנחנו מציינים שלוש שנים, אבל המלחמה לא נגמרה. היא רק שינתה צורה. בעודנו עומדים בטקסים, צה"ל ממשיך לצוד את המרצחים שנטלו חלק באותו יום שחור. חיסול המחבלים שחטפו את נועה ארגמני ואבינתן אור הוא תזכורת לכך שהחשבון עוד פתוח. אבל האם זה מספיק? האם העובדה שאנחנו עדיין צריכים להילחם על הזכות שלנו לחיות כאן, שלוש שנים אחרי, לא מעידה על כך שעדיין לא הפנמנו את גודל השעה?
הדיקטטור נחשף: אישומי עינויים מזעזעים נגד ניקולס מדורו ורעייתו!
העולם שותק, אנחנו זוכרים
בעוד ישראל מתייחדת עם זכר הנרצחים, העולם המערבי ממשיך להתפתל בתירוצים. האנטישמיות מרימה ראש, והקולות שקוראים "לשחרר" מחבלים רוצחים נשמעים בלב הקונגרס האמריקאי. זו בושה. זו חרפה. בזמן שאנחנו בוכים על הילדים שנלקחו מאיתנו, יש מי שמעז להשוות בין הקורבן לבין המפלצת. אסור לנו לתת לזה לקרות. הזיכרון של הנובה חייב להיות הדלק שלנו לניצחון מוחלט, לא רק בקרב, אלא בתודעה העולמית.
האם למדנו את הלקח?
הריקוד שנקטע בדם: האם אי פעם נסלח לעצמנו על השתיקה מול הטבח בנובה?
מה עמדתכם?
האם העובדה שאנחנו עדיין צריכים להילחם על הזכות שלנו לחיות כאן, שלוש שנים אחרי, לא מעידה על כך שעדיין לא הפנמנו את גודל השעה?
הטקסים חשובים, אבל הם לא יכולים להחליף את המעשה. הלקח מה-7 באוקטובר חייב להיות חד וברור: לעולם לא עוד. לא עוד הפקרה, לא עוד קונספציות של "שקט תמורת שקט", ולא עוד ניסיונות לרצות את מי שרוצה לראות אותנו מושמדים. אם לא נהיה חזקים, אם לא נהיה נחושים, אם לא נזכור בכל רגע נתון מה קרה באותה מסיבה – אנחנו מפקירים את העתיד של הילדים שלנו.
סיום: לא נשכח, לא נסלח
הנשיא הרצוג דיבר על הרשעות, אבל אנחנו צריכים לדבר על העוצמה. הריקוד שנקטע בדם חייב להפוך לזעקה של עוצמה יהודית שלא תתכופף. אנחנו לא צריכים אישור מאף אחד כדי להגן על עצמנו. מי שפגע בנו, מי שרקד על הדם שלנו – יבוא על עונשו. לא היום, לא מחר, אלא עד האחרון שבהם. הזיכרון של הנובה הוא לא רק דף בהיסטוריה, הוא צוואה לחיים. ואנחנו, בניגוד לרוצחים שלנו, נמשיך לרקוד – אבל הפעם, עם נשק ביד ועיניים פקוחות לרווחה.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היה הראשון!