ההפקרה נמשכת: למה הגיבורות של נחל עוז עדיין לא קיבלו את העיטור שמגיע להן?
משפחות התצפיתניות שנפלו בטבח 7 באוקטובר יוצאות למאבק חסר פשרות נגד הממסד הצבאי. הן דורשות הכרה רשמית בגבורתן של הבנות שדיווחו על התופת עד הרגע האחרון, בזמן שהמערכת ממשיכה לגרור רגליים.
Ronen Abergel — The Hair Artists
ספר אמן בטורונטו · לקביעת תור: התקשרו עכשיו
הצטרפו לקהילת פרספקטיבה
הרשמה חינם — התעדכנו בכתבות חדשות, שמרו כתבות והגיבו. לוקח שניות.
השתיקה המבישה של המערכת
שנה עברה מאז אותו בוקר ארור במוצב נחל עוז, והפצעים לא רק שלא הגלידו – הם נפתחים מחדש. בעוד המדינה כולה מנסה להמשיך הלאה, משפחות התצפיתניות שנפלו בקרב ההירואי ב-7 באוקטובר מרימות קול זעקה שאי אפשר להתעלם ממנו. הן דורשות את מה שצריך היה להיות מובן מאליו מהרגע הראשון: עיטור רשמי שישקף את גבורתן העילאית של הבנות, שעמדו מול עשרות מחבלי נוח'בה ודיווחו על הפשיטה עד נשימתן האחרונה.
הדיווחים שלא נגמרו
התחקירים כבר חשפו את האמת המרה: התצפיתניות בנחל עוז היו קו ההגנה הראשון והאחרון. הן ראו את האויב מגיע, הן זיהו את הפריצות, והן העבירו דיווחים מדויקים בזמן אמת תחת אש תופת. הן לא ברחו, הן לא נטשו את העמדות – הן נשארו שם, מול המוות, כדי לנסות ולהציל את חבריהן ואת יישובי העוטף. אז למה הממסד הצבאי מתמהמה? למה נדרש מאבק ציבורי כדי להעניק את הכבוד המינימלי למי שהפכו לסמל של גבורה ישראלית?
הפקרה בחיים, זלזול במותן
התחושה בקרב המשפחות היא קשה: מדובר בהמשך ישיר של ההפקרה. אם ב-7 באוקטובר הבנות הופקרו לגורלן ללא סיוע מספק, היום המערכת מפקירה את זכרן. העיטור הוא לא רק פיסת מתכת או סרט על דש הבגד; הוא הצהרה ערכית של מדינה שאומרת לגיבורותיה: 'ראינו את מה שעשיתן, ואנחנו מצדיעים לכן'. כל יום שעובר ללא הכרה רשמית הוא סטירת לחי לזכרן של הבנות ולמשפחות שאיבדו את היקר מכל.
המסר המהדהד של טראמפ ביום השנה לטבח: "לעולם לא נשכח את הרשע" – האם העולם סוף סוף מתעורר?
הגיע הזמן להפסיק עם הבירוקרטיה
הגיע הזמן שהדרג המדיני והצבאי יתעוררו. לא מדובר בבקשה של מה בכך, אלא בדרישה צודקת מאין כמוה. הציבור הישראלי לא יסלח על זלזול במי שהקריבו את חייהן למען ביטחון המדינה. הגיע הזמן להפסיק את הדיונים האינסופיים בוועדות ולתת את העיטורים עכשיו. הגבורה שלהן היא לא נושא לדיון – היא עובדה מוגמרת שנכתבה בדם.
הלקח שלא נלמד
ההפקרה נמשכת: למה הגיבורות של נחל עוז עדיין לא קיבלו את העיטור שמגיע להן?
מה עמדתכם?
העיטור הוא לא רק פיסת מתכת או סרט על דש הבגד; הוא הצהרה ערכית של מדינה שאומרת לגיבורותיה: 'ראינו את מה שעשיתן, ואנחנו מצדיעים לכן'
המאבק של המשפחות הוא תזכורת כואבת לכך שהמערכת עדיין לא הפנימה את גודל המחדל. אם אנחנו לא מסוגלים להוקיר את הגיבורות שלנו, איך נצפה מהדור הבא להתייצב בחזית? העיטור הזה הוא המבחן של המדינה – האם היא יודעת להעריך את אלו שהגנו עליה בגופן, או שהיא תמשיך להסתתר מאחורי נהלים ובירוקרטיה אטומה?
הציבור דורש צדק
המשפחות לא ינוחו ולא ישתקו עד שהצדק ייעשה. הן דורשות עיטור שמשקף את גבורתן, לא פחות. הגיע הזמן שהמפקדים הבכירים יסתכלו למשפחות בעיניים ויגידו את המילה הפשוטה: 'צדקתם'. עד שזה לא יקרה, הכתם הזה ימשיך לרדוף את צה
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היה הראשון!