הפקרות בצה"ל: צבא העם או צבא של פראיירים? המחדל שמרסק את הביטחון הלאומי!

השערורייה נחשפת: צה"ל מרים ידיים

הכותרת הזו צריכה להרעיד כל בית בישראל. צה"ל, הצבא שאמור להיות עמוד השדרה של המדינה, הודה בפה מלא כי הוא נמנע מביצוע מעצרים יזומים של עריקים. בזמן שחיילי המילואים שלנו קורסים תחת הנטל, נלחמים בחזיתות מורכבות ומקריבים את חייהם, המערכת הצבאית בוחרת בדרך הקלה – התעלמות מופגנת מאלפי משתמטים שצוחקים לכולנו בפנים. זו לא רק רפיסות, זו בגידה בערך השוויון בנטל ובביטחון הלאומי של כולנו.

היועמ"שית מזהירה, הממשלה משותקת

היועצת המשפטית לממשלה כבר הבהירה: המצב הזה אינו הולם את צורכי הביטחון. אבל מי מקשיב? בעוד המפלגות החרדיות מנסות לקדם "חוק עריקים" שיכשיר את השרץ ויעניק חסינות למשתמטים, המערכת הפוליטית כולה נגררת לסחרור מסוכן. המשבר הזה כבר מזמן אינו עוסק רק בגיוס, אלא בשאלה הקיומית: האם אנחנו עדיין מדינה שומרת חוק, או שמא הפכנו למערב פרוע שבו כל מגזר עושה דין לעצמו?

הכסף זורם, החיילים נשחקים

האבסורד זועק לשמיים. בזמן שהסנקציות הכלכליות על הישיבות נשחקות תחת מנגנונים של "שיפוי" כספי ותקציבים קואליציוניים עוקפים, הצעירים החרדים ממשיכים להשתמט ללא מורא. המדינה מעבירה מיליארדים למוסדות שמחנכים לאי-גיוס, ובמקביל מבקשת מהציבור המשרת להמשיך ולשאת בנטל הכבד. זהו חוזה חברתי שקרס, ומי שמשלם את המחיר הוא הלוחם בקצה, שרואה איך המדינה שלו מוותרת על עקרונותיה בשביל הישרדות פוליטית.

האם נגמר לנו הכוח להשליט חוק?

ההחלטה להימנע ממעצרים יזומים היא הודאה בכישלון. צבא שאינו אוכף את חוקי הגיוס שלו הוא צבא שמאבד את הלגיטימציה שלו בעיני הציבור. האם אנחנו באמת מאמינים שניתן לנהל מלחמה קיומית כשהחברה הישראלית מפולגת ומשוסעת סביב שאלת השירות? כל יום שעובר ללא אכיפה נחושה הוא יום שבו נשחק האמון של הציבור במערכת הביטחון ובממשלה.

הגיע הזמן להפסיק את התירוצים

די עם הדיבורים על "הידברות" ו"הסכמות". כשמדובר בביטחון המדינה, אין מקום לפשרות פוליטיות על גבם של המשרתים. הציבור הישראלי דורש אכיפה שוויונית, נחושה ובלתי מתפשרת. אם צה"ל לא מסוגל או לא רוצה לעצור עריקים, עליו להסביר לציבור מדוע הוא מוותר על כוח האדם שלו בזמן חירום. הגיע הזמן להפסיק את ההפקרות, להחזיר את המשילות ולדרוש מכל אזרח את חלקו בנטל. אחרת, לא יישאר כאן צבא להגן עלינו.