בושה באירלנד: הנבחרת חילצה תיקו מול מדינה ששונאת אותנו – אבל האם זה מספיק?

הכדורגל הפך לזירת קרב פוליטית

הערב הזה לא היה עוד משחק כדורגל בליגת האומות. זה היה מפגש טעון, רווי שנאה ופרובוקציות, שבו נבחרת ישראל נאלצה להתמודד לא רק עם 11 שחקנים על הדשא, אלא עם אווירה עוינת שחצתה כל גבול של ספורטיביות. התיקו 1:1 מול אירלנד הוא אולי תוצאה סבירה על הנייר, אבל בנסיבות הנוכחיות, הוא משאיר טעם מר מאוד בפה של כל ישראלי שצפה במשחק.

הצביעות האירית בשיאה

אי אפשר להתעלם מהרעל שהופץ סביב המשחק הזה. המאמן האירי, היימיר הלגרימסון, בחר להשתמש בבמה הספורטיבית כדי להפיץ אמירות מקוממות על "רצח עם", תוך שהוא מנסה להכתים את שמה של ישראל. זו לא ביקורת לגיטימית, זו צביעות טהורה. ההתאחדות הישראלית עשתה בשכל כשסירבה להשתתף בטקסי הגאלה המביכים האלו. למה שנשב לאכול ארוחת ערב עם אנשים שמפיצים שקרים בוטים נגד המדינה שלנו?

השחקנים נלחמו, אבל המצב בטבלה קשה

על כר הדשא, הנבחרת שלנו הראתה אופי. אחרי התבוסה המביכה 3:0 במפגש הקודם, השחקנים הגיעו נחושים יותר. הם ידעו שהם מייצגים מדינה שנמצאת תחת מתקפה, לא רק צבאית אלא גם תודעתית. התיקו הזה הוא נקודה אחת בים של עוינות, אבל הוא לא משנה את העובדה המרה: ישראל נמצאת בתחתית הבית, והדרך ליורו נראית רחוקה מתמיד.

האם אנחנו לבד מול העולם?

העובדה ששחקנים אירים מסרבים לשחק מול ישראל "מטעמי מצפון" היא תעודת עניות לספורט האירופי. איפה אופ"א? איפה הגינויים על ערבוב פוליטיקה בספורט? כשהצד השני מחרים, מסית ומפיץ שנאה, השתיקה של המוסדות הבינלאומיים היא הסכמה שבשתיקה. אנחנו נלחמים לבד, לא רק על המגרש, אלא על הלגיטימציה שלנו להתקיים כנבחרת ספורט.

הגיע הזמן להפסיק להתנצל

התיקו הזה צריך להדליק נורה אדומה. אנחנו לא יכולים להמשיך להגיע למשחקים כאילו מדובר ביום חג, בזמן שהיריבים שלנו רואים בנו אויב. הגיע הזמן שההתאחדות לכדורגל תפסיק להיות "הילד הטוב" ותתחיל להילחם בחזרה. אם אירלנד רוצה פוליטיקה, שתקבל אותה. אנחנו לא צריכים להתנצל על זה שאנחנו קיימים, ואנחנו בטח לא צריכים לשחק מול מי שמכנה אותנו בשמות גנאי.

מה הלאה?

המשחקים הבאים מול קוסובו ואוסטריה יהיו מבחן אופי אמיתי. אם הנבחרת רוצה להוכיח שהיא שייכת לרמות הגבוהות, היא חייבת להפסיק להסתפק בתיקו "מכובד" ולהתחיל לנצח. הקהל הישראלי צמא לניצחונות, לא לתירוצים. הגיע הזמן להחזיר את הכבוד הלאומי למגרש, כי בסופו של יום, כשהשריקה נשמעת, רק התוצאה על הלוח היא מה שקובע. וכרגע, הלוח הזה לא נראה טוב בכלל.