מיד כשראיתי שיש לך עיניים ירוקות- הבנתי. אתה הבן שלי !

הדלת החצי פתוחה

הטמפרטורה בחוץ הייתה עשר מעלות. הקברניט הודיע במערכת הכריזה שהשעה היא אחת וחצי בלילה, בעוד המטוס שלנו נוחת בתל אביב. עליתי על טיסת הלילה הזו מאנגליה בלב הולם ובהתראה של רגע, מיד אחרי שקיבלתי טלפון מפקידת הרווחה שהודיעה לי דבר אחד: הפגישה מתקרבת.

מיד כשהגעתי הביתה אבא מסר לי שרותי מחפשת אותי. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. כל חיי גדלתי בתוך ענן של סימני שאלה. מי היו הוריי הביולוגיים, מדוע נמסרתי, היכן הם גרים, באיזה בית חולים נולדתי?. עשרים וארבע שנים הייתי תעלומה עבור האישה שילדה אותי, והיא הייתה דמות אלמונית לחלוטין עבורי. עכשיו, המציאות עמדה להכות בי.

כמה שעות מאוחר יותר, מצאתי את עצמי עומד במסדרון של משרדי השירות למען הילד, כולי בסערה ובעייפות מטיסת הלילה. אבל דווקא עכשיו, ברגע המכריע והשברירי ביותר בחיי, השומר בקבלה החליט שאין לי אישור כניסה. זה הרגיש כמו שמישהו ניסה למתוח אותי עוד קצת, כאילו שעשרים וארבע השנים האלה לא היו מספיקות.

מעבר לדלת, בתוך החדר, ישבה אישה שמעולם לא הכרתי. ידעתי רק שלפני למעלה משני עשורים, כשנולדתי, היא פתחה את השמיכה שעטפה אותי בבית החולים, הביטה בי ורצתה אותי לעצמה, אך נאלצה לוותר. עמדתי מחוץ לחדר, ממתין, בעוד הדלת ככה הייתה חצי פתוחה כזאת. ידעתי שברגע שאחצה את המפתן, דבר לא יחזור להיות כשהיה. לא ידעתי גם באותם רגעים שהאישה שמחכה לי מעבר לדלת, קשורה למשפחה המאמצת שלי בקשר סודי ומצמרר שנמתח לאורך כל חיי. אבל כדי להבין איך הגענו אל אותה נקודת זמן, אני צריך לחזור אחורה, אל הסלון שבו הונחתי בתוך סלקל כתינוק בן שלושה חודשים.

תמונות חיים

כל כך הרבה תמונות חיים אגורות לי בזיכרון. אני מנסה לחפור בתוך הראש ולדלות פיסות אינפורמציה המהולות בניחוחות של נוסטלגיה. צורת החיים שאני זוכר בתור ילד הייתה שונה לחלוטין מהיום. ממרחק השנים, אני יוצא בניסיון להבין את התגלגלות המאורעות, את צירופי המקרים שנתנו לי חיים.

כילד גרנו בלב ליבה של תל אביב של שנות השבעים. אחדות המשפחה הייתה אחד מהערכים החשובים ביותר לאבא שלי. מספר שנים לפני כן, בצעד אופטימי מלא חזון, הוריי החליטו להתחתן. אבי תמיד מזכיר את חברו הטוב דוד, הידוע בכינויו דקי, אשר הכיר בין הוריי בחתונתו שלו. שנים אמא הייתה משתעשעת עם הרעיון שדוד הוא מעין חצי שדכן, חצי נביא, תמיד פועל בסודיות למטרות שרק הוא מודע להם.

בשלב מאוחר יותר, כשהוריי נתקלו בקשיים בהולדת ילדים שוב דוד הגה רעיון מבריק שכולנו חייבים לו את פיקחותו. באחת השבתות הוא שוחח עם אמי והציע להם לאמץ ילד. זמן קצר לאחר מכן, הם קיבלו הודעה מרוחמה, פקידה מעיריית תל אביב, שהודיעה להם שיש ילד מתאים. הוריי הלכו לראות אותו ומיד היה קליק. הילד הזה היה אחי הבכור, אמיר.

ההמתנה לא הייתה חפה מחרדות. דוקטור לוי, הרופא שבדק את אחי, ביקש להמתין כחודש וחצי עד חודשיים בטרם יאשר את האימוץ. בזמן שחלף, אמי נקשרה מאוד לאמיר, אך אבי נהג להזהיר אותה: תנסי לא כל כך להתקשר שמא חס ושלום אלוהים ישמור, לא נקבל אותו. הוא הזכיר לה שזה לא ילד ביולוגי שאין שום שאלה, ושבתהליך כזה אתה תלוי ברצונות של אנשים אחרים. למרבה השמחה, הרופא אישר בסופו של דבר את הילד. אבי תיאר את הרגע שבו הוציא את אמיר מוויצ"ו ככזה שבו כמו איזה זרם עובר לך בגוף. אמיר הביא להוריי אור ושמש הביתה, ושינה את חייהם לחלוטין.

חמש וחצי שנים לאחר מכן, הוריי החליטו לאמץ עוד ילד ואז רוחמה, הפקידה מהעירייה, מסרה להם אותי ואז היינו כבר לממש משפחה. הזיכרון הראשון של אבי ממני בבית הוא של תינוק עטוף בשמיכה, בתוך סלקל שהונח על כיסא בסלון הבית.

כך הפכתי לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, קולט אל תוכי את מסורותיה. אפילו השגרה של לנסוע לבית העלמין פעמיים או שלוש בשנה, לבקר קברים של קרובים שחלקם אני אפילו לא זוכר או מעולם לא הכרתי, תרמה לי את הרגשת השייכות למשפחה שלי. בית הקברות שבו נטמנו סבא פסח, דודי ישראל וסבתי הפך למקום המחזיק את האנשים האהובים עליי ביותר. כל ההרגשות וההשתייכות שיש לי למתים החיים האלה שמעולם לא הכרתי, היא מאוד טבעית לי וכך גם משונה. בתור ילד שמשחק במצלמה שבבית הייתי עושה סרטים על נושא שייכות וזהות. אחת מהדמויות בסרטים

הישנים הייתה אבא זקן שמחפש כבר שנים את הבן האבוד שלו. אולי כבר אז, המסע הזה היה בלתי נמנע.

המשך הסיפור "עיניים ירוקות": פרק חדש יעלה לאתר בכל יום למינויי פרספקטיבה פרימיום.